2.5 מימדים (חלק א')

19.03.2020 שתפו 

בתחילת השנה יותם עשה צעד חשוב והתחיל ללמד שתי כיתות במחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה במכללת שנקר, קורס יסודות העיצוב: הכירות עם מונחים וגישות בתחומי העיצוב והאדריכלות, תירגול עבודה עם חומרים, מודלים וכלים, גילוי וזיהוי מקורות השראה, דפוסי חשיבה יצירתיים ופיתוח "אינטואיציה עיצובית". אתגר גדול וכיף ענק.

בימים אלו בהם אנחנו כותבים את הפוסט ווירוס הקורונה (covid 19) משתולל, מוזיאונים, תערוכות וירידים בכל העולם נסגרים ומתבטלים והמשק הישראלי נכנס להשבתה. מספר פרוייקטים שלנו בהקפאה, שתי הרצאות של יותם נדחו למועד לא ידוע, וכל כך הרבה חברים מוכשרים שהשקיעו את הלב והנשמה בבניית עסק עצמאי עומדים חסרי אונים מול המשבר הבלתי נתפס.

אז בשביל לתת לכם קצת אור, וגם פעילות מגניבה לבית, החלטנו לחלוק אתכם תרגיל שהעביר יותם בקורס בשנקר. זו הפעם הראשונה בה לימדנו את טכניקת השכבות שלנו ואנחנו מאוד מתרגשים לחלוק עמכם כמה מהתוצרים. אם בא לכם לנסות בעצמכם, או עם המשפחה, לכו על זה ושלחו לנו את התוצאות! תיסכול והנאה מובטחים:)

שתי דרכים ניתנות כאשר נרצה ליצור אשלייה של עומק בדו מימד.

הראשונה הינה הפרספקטיבה הקווית (נקודת מגוז) אשר בה משתמשים לרוב אדריכלים ומעצבים: אשליה של עומק בה קווים מקבילים נתפסים בעין כמתקרבים זה לזה כאשר מתבוננים בהם מתרחקים אל האופק. נקודת המפגש בין קוויים אלו נקראת "נקודת מגוז". (הקווים ביצירה מתמזגים לנקודת מגוז אחת). כתוצאה מכך העצמים ההולכים ומתרחקים מהעין הם הולכים וקטנים והרווחים שביניהם מצטמצמים.

 

השיטה השנייה והמוכרת פחות התפתחה במקביל בסין וברנסנס האירופאי ושוכללה על ידי ליאונדו דה וינצ'י. היא נקראת פרספקטיבה אווירית (או אטמוספרית) ועליה מתבססות רוב עבודות השכבות שלנו. הרעיון העומד בבסיסה הוא התחושה כי האובייקטים מיטשטשים ככל שהם מתרחקים מהצופה, כאילו שכבת האוויר הולכת וגדלה ככל שגדל המרחק ויוצרת טשטוש (באיטלקית נקרא טשטוש זה "ספומטו" – "התפוגגות לעשן" בעברית, sfumato באנגלית). יש לתכנן את הגוונים שברקע באופן שיהפכו בהדרגה חיוורים ומטושטשים יותר, כדי לרמוז על דחיסות שכבת האור ועל המרחק החוצץ בין עין הצופה לעצמים או הנוף שברקע.

אם לפרוט זאת לנקודות, ככל שהאובייקט מתרחק מהצופה כך:

•         גודלו פוחת

•         פרטיו הופכים מופשטים

•         קווי המתאר מתערפלים (Sfumato)

•         טון הצבע נחלש (הופך לעכור ודהוי)

שמאל:  Leonardo Da Vinci: Virgin Of The Rocks, 1486

מרכז: 1448 ,Dai Jin: Landscape in the Style of Yan Wengui

חלקו הראשון של התרגיל נועד לחזק, לתרגל ולשכלל את הטכניקה:

יש ליצור שלוש קומפוזיציות במגזרות רב-שכבתיות, נייר לבן 90 גר' בגודל 21*21 ס"מ.

 

•        אחת מופשטת הנדסית

•       אחת מופשטת המשלבת אלמנט סימטרי

•       אחת המשלבת אלמנטים מופשטים ופיגורטיבים

 

לפחות 4 שכבות בכל קומפוזיציה – ז"א 4 גוונים כאשר פורשים את העבודה מול מקור אור. את מגזרות הנייר ניתן להדביק בעזרת דבק סטיק בלבד או להניח זו על זו בתוך שמרדף שקוף. ניתן לצייר או להדפיס דימויים, להצמיד אותם בעזרת מסקינטייפ או נעצים מעל נייר לבן ואז לחתוך בכדי לקבל צלליות מדוייקות. יש לחתוך בעזרת סקלפל (איזמל) או סכין יפנית בעלת להב צר (30 מעלות) על גבי משטח חיתוך או קרטון ביצוע ולהקפיד על להב חדש וחד (ראו סרטון הדרכה בהמשך).

מושגים מנחים עליהם יש לשים את הלב: סוג קומפוזיציה (סגורה, פתוחה, סטאטית, דינאמית וכו'), ריק-מלא, פוזיטיב-נגטיב, קונטרסט, נקודה, קו, כתם, דגם חוזר (טקסטורה), מופשט הנדסי, פלוראלי, ביומורפי, סימטריה צירית, סיבובית ושיקופית.

 

שלושה כלים יוכלו לסייע ביצירת הקומפוזיציות הגיאומטריות:

הראשון הוא טכניקת הקיריגמי (kirigami), אשר בדומה לאוריגמי מבוססת על קיפולי נייר, אך בעזרת הוספה של חיתוכים ופתיחה של הנייר מייצרת סימטריות ודגמים חוזרים. הנה סירטון המלמד את הטכניקה, אחד מיני רבים: https://www.youtube.com/watch?v=nU_mepsE6v8

השני הוא אפליקציה חביבה הנקראת "Tile Maker" ומאפשרת ליצור דוגמאות חוזרות וטסלציות כמעט ללא מאמץ. כמובן שבקרה זה האתגר הוא להמיר אותם לחומר: https://tilemaker.teachalmasdar.com/

השלישי הוא יוצר ליטופן (lithophane) אוטומטי מדימויים דיגיטלים להדפסת תלת מימד. ליטופן היא טכניקה צרפתית במקור של חריטה או הטבעה של דימוי על פורצלן דק, אשר מתגלה רק מול מקור תאורה אחורי: http://3dp.rocks/lithophane/

לאחר שהסטודנטים נשלחו הביתה לבצע את התרגיל, כמה מהם התקשו עם יישום התרגילים, אז ניצלנו מעט זמן שהיה לנו בשבת בשביל לצלם להם סירטון הדרכה קצר שהסתבר כמאוד מועיל: https://youtu.be/TcoOqDPFNIQ

מבחר תוצרים:

בפוסט הבא חלקו השני של התרגיל ומבחר תוצרים סופיים.