מחוץ להקשר
לפני שנתחיל, בפוסט הבא תוכלו לנסות בעצמכם תרגיל עיצוב מהנה. בדרך יש הרבה חומר תיאורטי – אם תרצו רק לראות את התוצרים תגללו כמה פסקאות למטה. תהנו:)
בשני הפוסטים הקודמים חלקנו תרגיל שהעביר יותם לתלמידי שנה א' במחלקה לאדריכלות ועיצוב פנים של שנקר (בעקבותיו גם נערך איתנו ראיון למגזין פורטפוליו). התגובות המעולות דרבנו אותנו לחלוק תרגיל נוסף, גם הוא נובע מפרקטיקת העבודה של הסטודיו ומעיקרון היסוד אשר מנחה אותנו ביצירה:
לשפוך אור חדש על הישן והמוכר.
בתרגיל זה (הרביעי בקורס) התמודדו לראשונה הסטודנטים עם עיצוב חלל ממשי, כאשר המטרה היתה בחירת לוקיישן בתחום המכללה ועיצובו לכדי הקשר חדש – להעביר אותו טרנספורמיציה מבחינת המראה, השימוש וההקשר. כמובן שלא ניתן להעביר טרנספורמציה טוטאלית – משהו מההקשר המקורי ישאר, ואין זה בהכרח דבר רע. ההנחיה היתה לשים דגש על המרווח שייווצר בין הישן לחדש ועל הסיפורים והדיסוננסים אשר מתגלים שם. שני הסירטונים למטה נעשו בתקופה האחרונה ע"י אנשים שנמצאים בבידוד בביתם בעקבות נגיף הקורונה ויכלו בכיף להשתלב בהגשות התרגיל. אנחנו מזמינים אתכם גם כן לנסות ולבצע אותו – הוא מאוד מהנה ומצחיק ונשמח לראות מה יצא, או אפילו לשמוע רעיונות ולייעץ.
בשביל להתחיל לחווט את המוח בצורה אשר תאפשר לסטודנטים להשתעשע עם האתגר, פתחנו בקריאת פרק מתוך ספרו של נֹעם מנלה "הקוד היצירתי", אשר למרות שנכתב לפני יותר מעשור הוא עדיין רענן, מהנה, מרחיב תודעה ומאוד מומלץ (לבלוג של נעם באתר סלונה ז"ל לחצו כאן). הספר עוסק בבסיסו בפרסום ובתקשורת חזותית, אך התהליכים המתוארים נכונים לעוד תחומים רבים בעיצוב ובכלל. הפרק עוסק במונח אותו מכנה נֹעם "הזרה צורנית" והנה כמה קטעים נבחרים ממנו:
"יום בהיר אחד, התעוררו תושבי תל אביב וגילו שפחי האשפה, הטלפונים הציבוריים וברזי כיבוי האש קיבלו מראה אנושי ושובה לב. שישה אמנים תל אביביים הוסיפו לעצמים שונים ברחוב, שלהם צורה מוכרת וחסרת השראה, זוג עיניים מפלסטיק. תוספת זו שינתה באחת את האופן שבו העוברים והשבים תפסו את העצמים הלל – הם נהפכו פתאום לפרצופים. הפרויקט נקרא "לעשות עיניים". אוהד אלימלך, אחד האמנים והוגה הפרויקט, מסביר: "העיניים הללו מזכירות את ההדבקות שהיינו עושים בילדות. לוקחים כוס אשל, מדביקים עליה שערות והופכים לבובה הכי מפחידה בעולם."מספיקה התבוננות קצרה בילדים כדי להבין עד כמה הפעולה הזאת – תוספת קטנה המעבירה עצמים מעולם תוכן אחד לשני – קיימת באדם באופן טבעי. לעומת זאת, התבוננות במבוגרים תמחיש עד כמה היכולת הזאת מתמוססת לה במהלך השנים."
נועם ממשיך ומתאר:
"אם נתבונן במשחקים של גורי אריות, או כל חיה אחרת, נראה שבמשחקיהם הם בעצם מתרגלים ומשכללים את אמנויות הציד והלחימה שלהם. כך, על פי תפיסת הפסיכולוגיה האבולוציונית, גם גורי האדם. אלו משחקים באופן המשכלל את יכולות ההתמודדות עם אתגרים בשלבים מאוחרים יותר בחייהם. עד היום ילד אסקימואי הגדל בשלג וילד בדואי הגדל במדבר צריכים ללמוד כיצד להפיק את המקסימום ממה שהטבע מעניק להם. זה חיוני להישרדות שלהם. היכולת להזר חפצים על ידי הוספת אלמנטים מעניקה אינספור אפשרויות חדשות לשימוש בעצמים אלו. בעולם המודרני הצורך הזה קהה, שכן קיימים כבר אמצעים יעילים אחרים. אבל, על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית, הצורך הביולוגי הזה עדיין בוער בקרבנו, ולכן ילדים ממשיכים לשחק במשחקים הללו.
בילדותי (שלא כמו היום), כשהיינו מקבלים צעצוע, ידענו שעלינו לחיות איתו ולמצוא בו עניין תקופה ארוכה, עד שנקבל צעצוע חדש. הדרך לעשות זאת היתה באמצעות תוספת של אלמנטים. היינו לוקחים שתי כוסות לבן, מחברים אותן בחוט וכך יוצרים צעצוע חדש – טלפון. כשהיינו מואסים בו היינו מדביקים על הכוס שערות ומקבלים בובה. בדיוק כמו אותו אדם קדום שחי בסוואנה והפך את הענף לקשת לחימה באמצעות הוספת מיתר מתוח. עם התבגרותם יזנחו הילדים את צורת המשחק הזאת, אבל האתר הגשטאלטי (התבניתי) במוח כבר נבנה ונהפך לחלק מ"הכפר היצירתי". כך, בכל פעם שנראה תוספת כזו כמבוגרים, נחזור למקום אהוב וראשוני אצלנו – עולם הילדות. אלימלך ממשיך ואומר, "אנשים עוברים, נעצרים ומתחילים לצחוק. אחר כך הם מתחילים לחפש ורוצים עוד."
מדוע אבדה למבוגרים היכולת הטבעית הזאת? אחד ההסברים הוא שאופן ההתבוננות של ילדים בעולם אינו "מקודש" ומקובע כמו אצל מבוגרים. עולם הסכמות הוא עדיין גמיש ומשתנה ולכן הם אינם נמנעים מלנסות ולהוסיף לעצמים סופיים כביכול כל מיני תוספות משונות מתוך שעשוע. הילדים עוצרים רק ברגע שנוצר משהו חדש שהוא מבחינתם בעל ערך. צורת החשיבה שאנו מכנים יצירתית היא חלק טבעי מההתנהלות שלהם. למרבה הצער, בתהליך הסוציאליזציה, תוך כדי תקופת ההתבגרות של הילד, המבוגרים מדכאים רבות משיטות החשיבה וההתנהגות הטבעיות הללו. לאט-לאט מצטמצם המרווח הניתן לחשיבה חופשית. באופן פרדוקסלי, במהלך החיים הבוגרים שלנו, מושקעים משאבים רבים בניסיון ללמד את הילדים שנהפכו בינתיים למבוגרים לחזור ולחשוב באופן יצירתי ומשוחרר מתבניות מקבעות. גישת "ההזרה המוסיפה" בפרסום מאפשרת לנו להקנות לעצמים השייכים סכמטית לעולם תוכן מוצרי אחד ערכים של עולם תוכן אחר באמצעות תוספת קטנה."
הוא מסיים בחידה קטנה לקוראים:
"חטיבת האופנועים של 8% זיהתה את אחת הבעיות הגדולות של רוכבי האופנועים ואת אחד החסמים המרכזיים של מצטרפים חדשים למעגל הרוכבים: ההתמודדות עם פגעי מזג האוויר, בעיקר גשם ושלג. מהנדסי החברה מצאו דרך מקורית, אלגנטית ופשוטה להתמודד עם הבעיה: הוספת משתנה חדש לצורת האופנוע המסורתית – גג. תוספת של גג לרכב דו-גלגלי אינה דבר מובן מאליו. היא סותרת סכמה חשיבתית מקובעת, שאופנוע הוא כלי רכב פתוח וחופשי. המשימה הפרסומית היתה להעביר לצופה את יתרונות האופנוע החדש, כלומר שהוא נהנה מכל העולמות – גם של אופנוע וגם של מכונית. הדרך לעשות זאת היתה באמצעות מודעה שבה מוסף לאופנוע משתנה המזוהה תפיסתית עם מכוניות. אתם מוזמנים לנסות ולמצוא מהו אותו משתנה. ערכו רשימה של דברים הקשורים אסוציאטיבית לעולם הרכב (אך לא מהווים חלק אינטגרלי מהמכונית עצמה, כלומר לא ידית הילוכים, חלון חשמלי וכו'). אחר כך בדקו אם ניתן להוסיף אותם לאופנוע – מבלי לשנות את המוצר עצמו. חשוב: תשובה כמו הגה או מגב לא תתאים כי היא משנה את המוצר עצמו."
והנה הפיתרון:
"עץ הריח הוא סמל מובהק של מכוניות. ברגע שהוא נתלה על האופנוע, הוא משנה מידית את העולם האסוציאטיבי של הצופה. בלעדיו – זהו אופנוע עם גג, איתו – זהו אופנוע שיש בו מן המכונית. זהו עולם הקשרים שונה לחלוטין (חשוב לומר שזהו כמובן אחד הפתרונות האפשריים ובהחלט ייתכן שמצאתם פתרון אחר, טוב באותה מידה ואולי אף יותר)."
מתוך "הקוד היצירתי", מאת נֹעם מנלה, הוצאת משכל של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009.
לאחר קריאת הפרק ודיון קצר במונחים הוצג התרגיל, אשר התבצע בזוגות לאורך שלושה מפגשים.
מפגש ראשון: הגשת שלוש הצעות הכוללות תיעוד וניתוח לוקיישן, סנריואים (תרחישים כתובים כיצד הצופים יחוו את ההצעות), סקיצות של ההצעות ברישום על גבי ניירות פרגמנט המודבקים מעל צילומי הלוקיישנים. נתתי שתי אפשרויות. או להשתמש בקנה מידה קטן ולייצר סצנה מיניאטורית, דוגמת הדיורמות של האמן היפני Tatsuya Tanaka, או לעבוד בקנה מידה 1\1 ולייצר חוויה אדריכלית חיה.
מפגש שני: לאחר הגשה של שלושת ההצעות, התכנסות להצעה נבחרת והצגתה על ידי סקיצה מפורטת, רשימת צרכים להגשה וגליון השראה להמחשת השפה העיצובית של הפרוייקט: חומרים, רהיטים, צבעים, מקצבים, פונטים, תחושות ואפילו ריחות או צלילים – כל מה שיעזור להעביר את החזון ללוקיישן לאחר הטרנספורמציה.
מפגש שלישי: הגשה, אשר תפעיל את החושים, תייצר סיפור, תיקח בחשבון את תנועת הצופים בחלל,את מספרם, את הרגע והזווית בו הם יגיעו לעבודה, תפעיל את מירב החושים ותייצר סיפור ברור הנובע מהמתח בין שימושו המקורי של החלל וההקשר החדש אותו הם הלבישו עליו.
בחרנו כמה תוצרים מהקורס לחלוק עמכם, גם דיוראמות (מיניאטורות) וגם בגודל מלא.
רכבת ישראל
בחרנו בדלפק במזכירות. בדלפק יש פסי קישוט מעץ לרוחב שקועים קצת ביחס לחזית שמצופה בפורמייקה אפורה, אם מסתכלים מהצד אפשר לדמיין את הפסים כפסי מסילת רכבת ואת החזית כרציפים משני הצדדים. אנחנו נבנה רכבת שנעמיד על פסי העץ השקועים ומסביבה תחנה. הסצנה תתאר את הצד הלא גמור שתמיד מתקשר למחשבה על בניית רכבת בישראל, אווירת ברדק ותהליך בניה מפרך שאינו נגמר לעולם.
העבודה מכילה שני חלקים: "מאחורי הקלעים", דרכם נאלצים הצופים לעבור ולחוות את הטלאים אשר בונים את ה "תפאורה", וחלק של "סצנה מושלמת", אותה ניתן לראות רק מזוית מסויימת המוקפת מסגרת, בהתכופפות והטיית ראש הצידה.
ערד ברנס ונאור מזרחי
אינטימי לא אינטימי
המעלית דומה במידות ובאלמנטים אותה היא מכילה למקלחת, בין אם זה בחומרים (נירוסטה עמידה למים), אך מצד שני, המעלית זהו מקום מאוד קר (שוב, הנירוסטה) בו אתה מבלה כמה שניות בודדות בין המקומות שאתה רוצה לגשת אליהם, מן נקודת מעבר ונמנע מאינטראקציה. בתהליך הטרנספורמציה ביקשנו ליצור הנגדה – ממקום קר ומנוכר למקום חמים ואינטימי.
בחרנו בפלטת צבעים מרגיעה, הכוונה הייתה לייצר תחושת רוגע ושלווה. בשילוב של אריחים עם טקטורה המשחקת על אותם גוונים. הענקת חמימות לנירוסטה הקרה והמודרנית ע"י אלמנטים של עיצוב ים תיכוני והתזנו מים על המראה בשביל לתת את התחושה של אדים אחרי מקלחת.
אנסטסיה ריכליין ואלון ברוך
לפתוח סלון
ידית של דלת ממתכת קרה שהוצאה מהקשרה ונהפכה לספה נוחה שנמצאת בדירה חמימה ומודרנית. בדירה זו גרים זוג היא הייטקיסטים בשנות ה-30 לחייהם, צעירים, מביני עניין, הרוצים לחזור אחרי העבודה לדירה הנותנת תחושה של רוגע ונינוחות המתקבלת בסגנון המינימליסטי.
הסיגנון הוא סגנון מודרני המתאפיין במנימליזם באווירה נקייה של רהיטים ,אין עומס וכל רהיט משתלב במדוייק אחד עם השני גם בחומר וגם בצבע השתמשנו גם בסגנון הברוזליזם של בטון חשוף, כל הרהיטים מחומרים טבעיים עץ בפרקט, בטון חשוף ועור הנותנים תחושה של זרימה ורוגע.
הילה מליח ואדר שלו
המסיבה האמיתית היא בחדר המדרגות
בסקיצה ניתן לראות תמונות של החלל , רישומים וכיתוב של אובייקטים שיהיו מונחים בחלל; בירות , מתנפחים , מיקום תליית המגבות , בגדי ים, מיקום הבריכה , רמקול למוזיקה, שלט הרחצה ללא מציל אסורה וכו'. בקולאז'ים חיפשנו חללים המשלבים בין האלמנטים הקיימים בחדר המדרגות ובין האלמנטים אותם אנו רוצות ליישם בהגשה; מדרגות בריכה, עומק, מתנפחים , משקאות , אנשים רוקדים. הזמנה למסיבה נתלתה ברחבי המסדרון ובכניסה לחדר המדרגות.
צילום התוצר הסופי מאופיין בסגנון של 'סטורי לאינסטגרם' שצולם בזמן אמת במהלך המסיבה. סגנון זה מדגיש ומחזקת האווירה הצעירה והסטודנטיאלית של המסיבה והדגשת האספקט רב המשקל המיוחס לאירועים ברשתות החברתיות.
לי אודנץ ושני אבקסיס
מיקרו-ספא
בתוך ספא 5 כוכבים (במיקרוגל) אי שם באלפים, הסאונה שלנו, עם תאורה חמה, מלאה אדים וריח של עץ חרוך, מספקת לאורחינו את חווית הרגיעה המושלמת. הסאונה מעוצבת בסגנון כפרי המשלב יוקרה וחדשנות. הסאונה נמצאת בריזורט באתר סקי המשמש לנופש. רצינו להעביר תחושה של חמימות ואינטימיות באמצעות שימוש בחומרים טבעיים וגולמיים ושימוש בתאורה חמה וצהובה. החומרים שמהם שאבנו את ההשראה הם טקסטורות של עץ, אבן וזכוכית.
במהלך הצגת התוצר היה חשוב לנו לגרום לצופים להישבות באוירה של המקום. דאגנו להחשיך את המסדרון, השמענו מוזיקת רקע המשרה אוירה של רוגע ושלווה. החומרים בהם השתמשנו: ספסלי ישיבה עשויים בלזה, קופסאת "אבנים" המלאה קבוקים צבועים בצבע שחור, רצפה ודפנות סאונה מקרטון גלי, שימת דגש על צלחת המיקרוגל והדגשתה באמצעות רצפת אבנים עגולה ומעליה זכוכית ודלת זכוכית על מנת להדגיש את תחושת החום והאידוי שגורם לזכוכית להראות "מזיעה".
דניאל אטיאס ונועה אזולי
שם הורד
הלוקיישן הנבחר הוא קיר עם אריחי קרמיקה, מוגבה מצד הכניסה למכללה, האלמנטים שנמצאים באזור הם לוח 10 מטר על 3 מטר קרמיקה מחזורית שטוחה, עצים וספסלים. דף ההשראה מתאר קווי דמיון הקיימים בין החומרים, הצורות והדגמים בלוקיישן ובספריות, עם דגש על ימי הביניים.
אותם אריחים של קרמיקה מבודדים, ללא כל פונקציונליות נהפכו למקום שבו כרכים של ספרים נשלפים מהם, בכך שמרנו על אלמנט של הקיר הרחב שימרנו את הדוגמאות הרנדמליות של האריחים ונתנו פוקנציונלות חדשה – ספרייה פתוחה לסטודנטים.
ליאור גואטה וקטיה רוזין
וילון דורי
שימוש בקפלי הוילון; הבד הרך והזורם הופך לעמודי שיש איתנים ויציבים, שהם חלק ממקדש יווני עתיק. המקדש מהווה מקור עליה לרגל, וניתן לדמיין את אורח החיים הססגוני שמתפתח למרגלותיו. דף ההשראה מנסה לתמצת את הסגנון היווני הקלאסי. החלק מפסלי השיש הלבן, דרך כלי החרס העתיקים, ועד לאלמנטים האדריכליים ולעיטורים המסורתיים. פלטת הצבעים נעה בין לבן, דרך צבעי אבן, ועד לכחול האפרפר שמשלים ומדגיש את הצבעים הטבעיים, ומרמז על צבע הים אשר מאפיין את יוון.
בהגשה לקחנו את קפלי הוילון וייצבנו אותם. הוילון נשאר חשוף, וזה למעשה מדגיש את הניגודיות שבין הצורה לחומר. האלמנט אשר יוצר את הטרנספורמיציה (מחולל את החלל) וגם מקבע את הוילון במבנה הנכון הוא הגמלון המפורט והמדרגות הרחבות שעליהן למעשה מתקיימת האינטראקציה הבין-אנושית.
אמלי אלגזי וליאור חן